האם עובד מנוע מלתבוע את מעבידו בשל חתימתו על כתב וויתור בהסכם פרישה?

תעא 1173/09 יהודה יצחקי נ' בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

התובעים הנם עובדים לשעבר של "בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ". במוקד פסק דין זה, מחלוקת בין הצדדים בשאלת הכללת רכיב "תוספת הכוננות" ורכיב "שכר העידוד" בבסיס השכר בעת קביעת ערך שעת עבודה לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ודמי פדיון חופשה. לגרסת הנתבעת בתביעות לגופן אין ממש, שעה שהטענה האומרת כי יש לכלול את "תוספת הכוננות" ו"תוספת שכר העידוד" בבסיס השכר לצורך תשלום גמול בגין שעות נוספות ודמי פדיון חופשה - עומדת בניגוד למערך ההסכמי בנתבעת.

בית הדין קיבל את התביעה וקבע: הוספת תנית הויתור להסכם הפרישה האישי כתנאי למתן הזכויות להם זכאים התובעים מכוח ההסכם הקיבוצי, בלא תנאי - היא בגדר פגיעה בזכויותיהם של התובעים  מכוח הסכם קיבוצי ומכאן שאין לה תוקף.

זאת ועוד, הרי שעל הטוען לקיומו של כתב ויתור להוכיח את קיומם של התנאים בהם ניתן תוקף לכתב הויתור.

תנאי להתקיימות הדרישה המתנה את תוקפו של כתב הויתור במודעות העובד למשמעות הנודעת לו (לכתב הויתור), היא היותו של העובד ער לתביעות עליהן ויתר בעקבות חתימתו על כתב הויתור; ובכלל זה למשמעויות הכספיות של אותן תביעות.

בעניין זה, משנמצא כי חתימתם של התובעים על הסכם פרישה הכולל בתוכו תנית ויתור, מבלי שהם מודעים למשמעויות ולהשלכות של חתימתם על הסכם הכולל תניה כאמור - הטענות לעניין מחיקת התביעות מטעמים של מניעות, השתק וויתור - נדחות.

לפיכך, נקבע כי יש לכלול את "תוספת הכוננות" ואת "תוספת שכר העידוד" בבסיס השכר לצורך קביעת גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובשעת חישוב תשלום דמי פדיון חופשה. לא ניתן צו להוצאות.

{ניתן ביום 26.5.11}